כשהילדה יוצאת לעולם — אני נאלצת להיוולד מחדש

הילדה שלי יצאה לטיול הגדול שאחרי הצבא!

מבחוץ זה נראה כמו רגע מרגש, מלא גאווה וחופש ופירגון על זה.

וקינאה מלא קינאה.

חוצמיזה הבנה  שהאימהות שלי שוב משנה צורה-

יש שקט חדש, ריק מסוים וכאב אבל עדין, כי תהליך ההפרדות הזה התחיל עוד קודם.

 

אף אחד לא דיבר איתי באמת על השלבים האלה:

על התחושות שמלוות כל תנועה של הילדים החוצה,

על מה שההיפרדות הטבעית הזו מעוררת בנו-

האימהות, הנשים ובכלל הורים.

ובגילאים של הורים למתבגרים, כשהכל משתנה גם ככה הורמונלית ומשפיע עלינו רגשית ופיסית- זה דורש יכולת להכיל .

זה נכון שזה טבעי, שילדים גדלים להיות אנשים ואנחנו רק האמצעי לתת להם חיים.

זה גם מקסים לראות איך מה שהשקעת בו שנים על שנים נותן פרי בצורה של אישה קטנה ועצמאית, עם עולם משלה, צורת חשיבה, סגנון ושפה ששייכים לה- והיא חכמה, מצחיקה, רגישה ומלאת אור.

אבל לצד ההבנה השכלתנית, הגאווה והאהבה, יש סוג של כאב.

ובעיני זה רגע קריטי לתת לו מקום- לא להתעלם.

 

כי המרחק ותהליך היפרדות מהילדים הגדלים  מזיז לא רק את הקשר –

הוא מזיז גם אותנו ההורים. את מי שהיינו.

את מי שאנו הופכים להיות עכשיו. זה מבורך וגם..

 

החיים משנים צורה — וגם האימהות

 

אני זוכרת את הימים הארוכים ההם:

מקלחות, הרדמות, התכוננות לבוקר, עבודה, שיעורי בית, הסעות,

תיסכולים ובכי ושאין אויר. אהבה אינסופית לצד שחיקה.

המלחמות על מי ישן איתי- פעם הייתי סוג של סלב ..

שנים שבהן “אמא” הייתה הזהות המרכזית שלי,

והבית היה מלא בתנועה, צחוק, בכי והתמודדות. וכן גם עייפות.

ופתאום, לכאורה כמעט ביום אחד – הכול השתנה.

 

אני זוכרת רגע אחד, בגיל 17 שלה- מבט קצר, חד ואטום שננעץ בי כאילו היא שאלה:

“מי את ולמה את בחיים שלי בכלל?” זה היה זר ומוזר ומקפיא לב.

מבט של מתבגרת, שצריכה אותי רחוק יותר.

בין שני בתים, בתקופה רגישה.

השכל ידע שזה טבעי.

והאמת שהלב — נחבט.

זה בוודאי מוכר להורים למתבגרים. 🙂

 

תהליך של התרחקות והיפרדות מהילדים – דורש  לעיתים לעבור דרך תחושות לא נעימות אבל נחוץ למסע גדילה אישי ועוצמתי.

 

כשהבן שלי התגייס, הבית נעשה פתאום שקט מדי.

הפכתי לאישה שעומדת לבד בסלון (עם הכלבה הקטנה שגם היא נראית לא מבינה מה קרה כאן..)

ושואלת את עצמי: מי אני עכשיו?

וזה רגע של בילבול, של שינוי חזק –

ללמוד לקבל את התהליך הטבעי הזה ולאהוב מרחוק, לכעוס, לכאוב.

להחזיק מבפנים, אולי גם קצת את הילדים הפנימיים שבתוכנו.

ולהבין שהקשר משתנה – אבל לא נעלם.

תנועה כזאת בין בגרות והבנה והנאה מהעצמאות גם שלנו ההורים לבין תחושת אובדן של ממש.

 

שינוי צורה שהוא טבעי – והוא גם כואב

 

ההורות המשתנה מביאה איתה פרידות קטנות, שלא תמיד מדברים עליהן בקול:

אובדן של תפקיד,

של נוכחות יומיומית, אהבה וחיבוקים,

של חלק נכבד מהזהות והמשמעות.

השכל מבין שזה חלק מהחיים.

 

אבל הלב?

 

הלב מרגיש אובדן, געגוע ומחפש משמעות חדשה  ומלווה בפחדים ושאלות.

וגם כאב- וזה דורש לשהות- לתת לטבע הפנימי לעשות את שלו וכמו קצת להיוולד מחדש.

האימהות המשתנה מזמינה אותנו לקחת איתנו את כל מה שהיה חשוב:

האהבה, הדאגה, החוכמה, החום – ולהפנות אותה פנימה.

ולגדל בתוכנו אישה קצת חדשה.

 

להרגיש את הריק שנפתח -ולהבין שזהו מרחב חדש בשביל עצמנו.

כבר לא אמא במשרה מלאה, אלא אישה בפני עצמה-

עם צרכים, חלומות, רצונות, תחביבים.

וכשיש מקום גם לסקרנות מתגלים חלקים חדשים.

 

לסיום — הזמנה  למסע עומק וליווי רגשי

 

אם משהו מכל זה נגע בך,

אם גם אצלך האימהות מזיזה משהו בפנים,

או אם את מרגישה שהלב מתעייף, מתגעגע, מחפש יציבות –

אני רוצה שתדעי:

את לא צריכה להחזיק את זה לבד.

שינויים בזהות ההורית,

המרחק הטבעי מהילדים,

הגעגוע, הריק, ההתחלה של פרק חדש  וחיפוש אחרי משמעות-

אלה תהליכים עדינים שמבקשים מקום לעיבוד, לנשימה ולליווי.

אני מזמינה אותך לבוא למרחב שבו תוכלי:

להרגיש, להבין, להתארגן מחדש,

ולהתחבר לאישה שבתוכך.

זה מסע עדין, מרחיב ומצמיח-

וביחד, הוא ברור יותר, יציב יותר,

ומגלה עולמות פנימיים חדשים.

אם את מרגישה שזה הזמן — אני כאן בשבילך בטיפול הרגשי