כולנו חווים שינויים – מעבר דירה, אובדן ופרידה, שינוי בריאותי, התרוקנות הקן כשהילדים גדלים. לפעמים השינויים האלו מרגישים כמו רעידת אדמה שמערערת את תחושת הביטחון. אבל דווקא בתוך התנועה הבלתי פוסקת הזו אפשר למצוא את ה”בית” האמיתי – זה שלא תלוי בקירות, אלא במהות ובמרכז הפנימי שלנו.
המילה בית תמיד פוגשת אותי בעומקים של הנפש
יש לה משמעות כל כך גדולה בשבילי ואני מניחה שלרוב האנשים.
רק לשמוע אותה – והיא כבר מעוררת בי דגדוג נעים בחזה, חמימות שמרככת אותי מיד.
בית בשבילי זו חמימות ומשפחתיות – הרבה תנועה וילדים, צחוק, חיבוק, אהבה. תמונה אידיאלית של משפחה שלמה.
כבר כילדה דמיינתי את הילדים שלי מביאים חברים, המקרר שנפתח שוב ושוב, ואת תחושת ה”ביחד” שעוטפת לא רק אותנו אלא גם כל מי שמבקר ובא לו .
אני מצאתי ובניתי לי בית כזה כשהילדים שלי נולדו.
מהלך השנים,השותפות עם בן הזוג התפרקה והבית השתנה.
הבית שלי שינה צורה – לא רק פיזית אלא גם בהרכב שלו. זה היה אומנם שינוי רצוי שהביא איתו ביחד וגם לחוד- עבורי ועבור הילדים שלי.
רוחות של השינוי שהחלו לנשב, נתנו פתח לדברים חדשים להיוולד.
בבית החדש, בקונסטלציה המשפחתית החדשה, נוצרה מציאות אחרת.
זה היה נעים וזה היה מפחיד בו־זמנית.
זה כאב, כי החלום התפוגג. ועדיין – היינו משפחה- אמא ושני ילדים, לומדים להסתגל למציאות משתנה.
ב־10 השנים האחרונות עברנו דירה ארבע פעמים. בכל מעבר למדתי מחדש מה אנחנו לוקחים איתנו ומה נשאר מאחור פיסית ורגשית. כל בית הביא איתו אנשים, חוויות ורגעים חדשים – חלקם שמחים, חלקם כואבים. אבל היה לנו המקום לחזור אליו- מרכז ובסיס.
בית, בעיניי, הוא ביטחון. מקום עם שורשים, כזה שמאפשר תחושת יציבות . אבל החיים, כמו החיים – מזמנים שינויים תמידיים, פנימיים וחיצוניים, תלויים ואינם תלויים בנו.
וכמו שאמר הרקליטוס, איזה יווני חכם: “הדבר הקבוע ביותר הוא השינוי”.
כששינוי מתרחש בחיים
כששינוי קורה – נדרשת תפיסה חדשה. גמישות. מרכז פנימי ברור.
כי אומנם משהו מתפרק – אבל חלקיו מתחברים אחר כך לכדי צורה חדשה. רק שבזמן התהליך קשה לראות את זה. הרוח של השינוי המנשבת מרגישה כאילו היא השולטת במצב.
וזה דורש אנרגיה-להכיל רגשות. את הכאב על מה שהלך ולא יחזור, את הפחד מאי הוודאות לצפוי לקרות- זה דורש משאבים פנימיים.
בני הבית משתנים כל הזמן וכל אחד עובר את חוויותיו ומשבריו האישיים. ישנן פרידות, ילדים גדלים והופכים מגורי אדם קטנים ותלותיים – לאנשים עצמאיים, עם אישיות וקווי מחשבה משלהם. לא תמיד תואמים לשלנו, גם אם הם גדלו באמתחתנו.
והם – הם.
כשהבית משנה צורה, זה לפעמים מרגיש כמו פירוק של קרקע יציבה, כמו רעד.
המעבר הזה מתלות של הילדים לעצמאות – הוא שינוי תפיסתי שמטלטל אותם וגם אותנו.
והוא טבעי וזה מובן בשכל. קשה בלב.
הבן שלי אמר לי פעם, אחרי עוד מעבר: “אמא, הפעם אני לא רוצה שנזוז יותר”. לא כי הוא אהב במיוחד את הבית שאליו עברנו, אלא כי ביקש לעצמו יציבות. והאמת – גם אני.
כי בית פיזי נותן בהירות. תחושת קרקע.
אבל השאלה האמיתית היא –
איך מייצרים תחושת ביטחון פנימית כשהחוץ כל הזמן משתנה?
התשובה בעיניי היא להסכים. להסכים לכאב, לפחד, לאובדן. לאפשר לעצמנו לבכות את מה שהלך. ואז, ממש כמו פצע שמחלים בתנאים נכונים – עם אהבה וחמלה – משהו חדש נרקם.
הטבע שלנו שואף לריפוי. כשאנחנו נותנים לעצמנו זמן, מרחב וקבלה – רקמה חדשה צומחת בלב.
זה לוקח זמן ולא תמיד קל להכיל את תהליך השינוי. אפשר להעריך אותו בדיעבד.
אז כשפחד או חרדה מציפים, אפשר לזכור שיש לנו מרכז פנימי:
להיזכר בנשימה.היא תמיד איתנו ועליה יש לנו שליטה.
להיזכר בתחושה בטוחה – אולי במילה “בית”, אולי במילה אחרת או זיכרון אחר ומיטיב.ואם ניתן לו מספיק זמן הוא תמיד יתן לנו תחושה פנימית מרחיבה.
להיזכר בעצמנו ברגעי שיא – כשהיינו במיטבנו, כשהשפענו לטובה – כשהרגשנו חזקים וזקופים – לתת זמן להרגיש את הזקיפות הפנימית.
ולדעת שזה הבית הפנימי שלנו.
זה המקום שתמיד אפשר לחזור אליו.
לא משנה באיזה בית אנחנו גרים, באיזו קונסטלציה, ובאיזה שלב בחיים.
תזכורת פנימית – לי ולך – לימים קשים
אולי החיים מזמנים לנו שינויים בלי הפסקה, אבל הלב והגוף יודע ליצור ולהחזיק בתוכם בית פנימי – מקום של שורש, חמימות וביטחון – שלא משנה כמה הקירות בחוץ יזוזו, הוא תמיד יישאר שלנו.
אם את צריכה ליווי בדרך של שינוי אני כאן בשביל זה באהבה- בטיפול רגשי
